<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין הסכנה</h1>
<h2>דף כה.</h2>
ולענין ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים דאמר לעיל כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע וש"ד. ולא מבעיא מפלח ע"ז וגילוי ערוה ומשפך דמים דאסור אלא אפי' ליהנות מנייהו בכלום בעולם אפי' להתרפאות אסור, דאמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה היכי דמי אי דאיכא סכנה אפי' עצי אשרה נמי אי דליכא סכנה אפילו כל איסורין שבתורה נמי לא, לעולם דאיכא סכנה ואפ"ה עצי אשרה לא, והא עצי אשרה אי אכיל מנייהו או שייף בהו לא פלח ע"ז אלא משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם הוא דעבר ואפ"ה אסור. וכן בג"ע וכן בש"ד, דאמר רב יהודה אמר רב (סנהדרין ע"ה א') מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא באו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, תספר עמו מאחורי הגדר ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר אלמא שלש עבירות הללו לא שנא בעבירה גופא ולא שנא באבקה של עבירה אין מתרפאין בהם כלל.
ולא מבעיא היכא דאתי גוי ובעי לעבורי לישראל אמצות, אלא אפי' להנאתו של מעביר אסור, דהא עצי אשירה להתרפאות בהם ליכא דבעי לעבורי מילתא, וחולה להנאת עצמו ולרפואתו קעביד ואפ"ה אסור. וכן המעלה לבו טינא הנאת עצמו ופקוח נפש הוא ואפ"ה אסור. ואמרי' (קידושין מ' א') רב כהנא תבעתיה ההיא מטרוניתא סלק לאיגרא ואפיל נפשיה מאיגרא לארעא, ור' צדוק נמי תבעתיה ההיא מטרוניתא, וכולהו סכיני נפשייהו ומייתו גופייהו לקטלא, ואי ס"ד להנאת עצמו של גוי מותר היכי מסכני נפשייהו, וכי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאים לחלל עליו את השבת מדת חסידות היא לו שימנע עצמו מלחלל, אינו אלא שופך דמים כדאמרן (ירושלמי פ"ח ה"ה) הזריז משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים, וכל שכן המונע עצמו שמתחייב בנפשו. אלא ש"מ שלש עבירות חמורות הללו לעולם אסור ואפילו להנאה. ואשכחן נמי במרדכי דסיכן נפשיה וכל ישראל לגבי המן משום דנעבד הוה, והתם להנאת עצמו ולכבודו הוא כדכתיב גדל המלך אחשורוש את המן וכתיב וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן.
ואי קשיא לך והא אסתר גילוי עריות הוה, והתם מסקינן עלה דלהנאת עצמן מותר, לא קשיא דגוי הבא על בת ישראל בזנות גזירת בית דינו של שם בלחוד הוא וליכא קרא לאיסורא, וולדה נמי כשר כדמפורש בדוכתא, והתם דרך זנות הוה, שהרי מקבץ הכל ומחליף ובועל, ואם תאמר שהיה דרך חיתון לאסתר מדכתיב וישם כתר מלכות בראשה, חתון באונס ליכא, ועוד חתנות דגוים נמי שאר עבירות הוא, ולא הוי בכלל עריות אלא אשת איש דישראל אי נמי ישראל הבא על הגויה דחייבי מיתות הוא דהא קנאין פוגעים בו, ומחויבי כריתות נמי חשיב, דאדכריה רב לגמריה (סנהדרין פ"ב א') יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, אבל חתנות דגוי בבת ישראל כשאר עבירות הוא מולא תתחתן בם. והכי נמי מפורש בגמרא בפרק בן סורר (ע"ג ב') דחייבי לאוין לא אתו מנערה המאורסה אלא חייבי מיתות וחייבי כריתות.
ואי קשיא לך והא אמרינן (סנהדרין ע"ד ב') גבי קאקי ודמונקי דיהבינן להו ופלחי בהו לבי נורא משום דלהנאת עצמו הוא, התם נמי לאו ע"ז ואבק ע"ז הוא אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול, דהוא משאר חייבי לאוין שבתורה ואיסורא דשייכא בשאר כל המצות, אבל לאוין דע"ז כולן אסור לעבור עליהן אפילו להנאת עצמן ולהתרפאות לעולם. וכן בשפיכות דמים וכן בג"ע. וזו היא ששנויה בסיפרא (פ' ויקרא דיבורא דחטאת פ"א), שבת הותרה מכללה נערה המאורסה לא הותרה מכללה, ופירשו עלה בירושלמי (ע"ז פ"ב ה"ב) זאת אומרת שאין מתרפאין בגילוי עריות, שבת הותרה מכללה לאו להתרפאות, ודכותה נערה המאורסה לא הותרה מכללה אפילו להתרפאות. ומדקתני לא הותרה מכללה אף להנאת עצמן במשמע וליכא למינדא מינה.
<h2>דף כה:</h2>
מר בר רב אשי אשכחי' לרבינא דקא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה. א"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור א"ל האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא. ואיכא דאמרי ה"ק ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא, פירוש משום דכל שלא כדרך הנאתן איסורא דרבנן הוא כדאמרינן התם כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שהוא פטור, וכיון דאיסורא דרבנן במקום חולי אע"פ שאין בו סכנה מותר. ושמעינן מינה דמתרפאין באיסורי הנאה של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאי הכרם בחוצה לארץ אע"פ שאין בו סכנה. ומיהו לענין אכילה אין לנו, אפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם אלא במקום סכנה.
